יואב גלנט הוא איש שראוי להערכה.
אדם שנתן את מיטב שנותיו למען ביטחון ישראל. שלחם והוביל לוחמים במבצעים עלומים. אדם שהקריב רבות כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות בשקט ובבטחה בארצנו ולהמשיך בשגרת יומנו.
ויחד עם זאת, שר הביטחון צריך לדעת – גם לחבריו לקואליציה ולמפלגה יש אחריות למצב הביטחוני הלאומי, כל אחד לפי גודלו ותפקידו.
לכן, כחבר כנסת, במסגרת הכלי הפרלמנטרי 'שאילתא', דרשתי תשובות לשאלות:
- האם צה"ל נערך לתסריט של התקפה רבתי של אלפי מחבלי נוחבה על ערי ישראל במרכז הארץ?
- האם שר הביטחון פועל לעקירת הקונספציה מצה"ל, לרענון צמרת הפיקוד הבכיר ולאתחול הצבא?
לצערי שר הביטחון בחר שלא לתת תשובות לשאלות אלו. יתרה מזאת הוא דרש ממני להתנצל, על שציטטתי במדויק, כעדות לעומק הקיבעון המחשבתי, את אלוף פקמ"ז שאמר בנאום פרידה יומיים קודם לכן:
"יכולתו של פיקוד מרכז לעמוד במשימותיו, להגן על מדינת ישראל ותושבי הגזרה, תלויה גם בקיומה של רשות פלסטינית מתפקדת וחזקה בעלת מנגנוני בטחון אפקטיביים".
רוצה לומר: בלי הרשות הפלסטינית – זו ש82% מתושביה תומכים בטבח השביעי באוקטובר – פיקוד מרכז לא יכול להגן על מדינת ישראל.
מה זו אם לא קונספציה? מה זה אם לא קיבעון מחשבתי?
וזה מדיר שינה מעיניי כפשוטו.
המחשבה שהריכוז היהודי הגדול בעולם, בין גדרה לחדרה, בין עפולה לערד, חשוף להתקפה של מאות ואלפי חמושים, היוצאים רכובים על אופנועים מערי הטרור ג'נין, קלקיליה, שכם, טול כרם, חברון, לעבר ערי ישראל, עפולה, נתניה, רעננה, כפר סבא, לכיש, ערד – המחשבה הזו לא נותנת מנוח. והיא אינה מופרכת כלל וכלל. הנשקים קיימים – עשרות אלפי כלי נשק. המוטיבציה קיימת. ועכשיו גם יש השראה. לדאבון לב. ועל זה שר הביטחון לא נתן תשובה וביכר לתקוף את השואל. אותי.
מערכת שתולה את יכולתה באחר, ודאי באחר הפועל נגדה – לא תוכל בשום שלב לעמוד באופן עצמאי בחובתה.
צבא הגנה לישראל, שתולה את יכולתו להגן על מדינתו במנגנוני ביטחון זרים הספוגים בקצינים וחיילים שארבעה מכל חמישה מהם תומכים בטבח השביעי באוקטובר, בהכרח לא יוכל למנוע את הטבח הבא במרכז הארץ.
שר הביטחון הוא האיש היחיד שיש לו הסמכות החוקית לאשר או לשלול מינויים בצה"ל.
אם יואב גלנט, שר הביטחון, לא פועל מיידית לעקירת הקיבעון המחשבתי מצה"ל ומהפיקוד הבכיר במטכ"ל, אם הוא לא עושה הכל או לא מסוגל, לאתחל את הצבא ולרענן אותו מהמסד עד הטפחות ועד בכלל, עליו להסיק מסקנות אישיות ולסיים את תפקידו. אם הוא לא עושה זאת בעצמו – חובת הממשלה והעומד בראשה למצוא לו מחליף.
זה קשה בימים רגילים, על אחת כמה וכמה בשעת מלחמה. אבל זוהי החובה והאחריות הבסיסית הנדרשת מאיתנו כהנהגה, ככנסת, כממשלה וכקבינט, כלפי אזרחי ישראל.
זו החובה המינימלית שלי כחבר בכנסת ישראל – לשים את הדברים על השולחן, בבהירות כואבת, ללא כחל ושרק.
"הבא לנו עזרת מצר, ושווא – תשועת אדם; באלוהים נעשה חיל, והוא יבוס צרינו".