קיימתי הבוקר סיור מיוחד יחד עם הועדה לזכויות הילד בראשותי בכלא אופק בנושא תנאי הכליאה של הילדים ובני הנוער האסירים.
הביקור בבית הסוהר העלה בי רגשות מעורבים. מצד אחד, כאב עמוק נוכח המציאות הקשה של ילדים ונערים שנאלצים לבלות את חייהם מאחורי סורגים. מצד שני, תקווה גדולה ביכולתנו לחולל שינוי חיובי בחייהם.
נלסון מנדלה אמר פעם: "חינוך הוא הנשק החזק ביותר שניתן להשתמש בו כדי לשנות את העולם."
ואכן במהלך הסיור נפגשתי עם אנשי הצוות המסורים, המלווים את הילדים והנערים בדרכם.
למדתי על מגוון התכניות החינוכיות והטיפוליות המוצעות להם, במטרה לסייע להם להשתקם, לחזור לחיק משפחתם ולנהל חיים נורמטיביים.
התרשמתי עמוקות מהנחישות והמסירות של אנשי הצוות, בפיקודו של מפקד הכלא תת גונדר חגי דוד, הפועלים ללא לאות למען רווחתם של הילדים והנערים.
ניתן לראות שיחד עם המשילות והפעלת היד הקשה בכל הנוגע להפרות משמעת, נעשה מאמץ גדול על ידי הצוות להקנות לנערים הללו חינוך שווה וראוי.
אחד הדברים החשובים ביותר שראיתי היא הנכונות של הילדים והנערים לקחת אחריות על מעשיהם.
הם מבינים שעשו טעות, ורוצים להשתקם ולחזור לחברה כאזרחים תורמים.
יחד עם אנשי הצוות המסורים, הם משקיעים זמן ומאמץ רבים בתהליכי שיקום, הכוללים לימודים, טיפול פסיכולוגי, פעילויות העשרה, חוגים ועוד.
אני מאמין שכל ילד ראוי להזדמנות שנייה, ואנו כמחוקקים יחד עם החברה כולה חייבים לעשות כל שביכולתנו כדי לסייע להם להשתקם.
יחד, נוכל לעזור להם לבנות עתיד טוב יותר, עתיד של תקווה, אחריות ושיקום משותף.